סיפור של מתנדבת: שנה שלמה עם ל׳ — ומה היא לימדה אותי

(תמונה אינה מוצגת לבקשת המתנדבת.)

קוראים לי נועה, אני בת 29, עובדת בהייטק ולפני כמה חודשים הצטרפתי לתוכנית המנטורינג של דור העתיד — אחת התוכניות הראשונות שהעמותה הצעירה הזו השיקה. הגעתי בלי שום רקע חינוכי או טיפולי — רק עם תחושה מציקה שהזמן הפנוי שלי יכול להיות שווה יותר משעות נטפליקס.

בהכשרה הראשונה ישבנו 14 אנשים בחדר ורכזת התוכנית, שירה, אמרה משפט שלא שכחתי: 'אתם לא באים להציל אף אחד. אתם באים להיות נוכחים.' זה נשמע לי קלישאה. היום אני יודעת שזה הדבר הכי קשה ומשמעותי שעשיתי.

אחרי שלושה מפגשי הכשרה התאימו לי את ל׳ — נערה בת 15 מהדרום, שעברה כמה משפחות אומנה ולא ממש בוטחת במבוגרים. בפגישה הראשונה היא בקושי הסתכלה עליי. ישבנו בבית קפה, היא הזמינה מילקשייק, ענתה ב'כן' ו'לא', ואחרי 40 דקות אמרה שהיא צריכה ללכת. חזרתי הביתה משוכנעת שהיא לא תרצה לראות אותי שוב.

היא רצתה. ובפעם השנייה גם, ובשלישית. לקח לנו בערך שלושה חודשים עד שהיא התחילה לדבר באמת — וגם אז זה היה בטפטופים. סיפור על חברה שפגעה בה. ויכוח עם אמא המאמצת. חלום על ללמוד עיצוב גרפי שמישהו אמר לה פעם שזה לא רציני.

מה למדתי בחודשים האלה? שאני לא צריכה לתקן. שלפעמים הדבר הכי שימושי שאני יכולה לעשות זה לשתוק. שכשנער מבטל פגישה ברגע האחרון, זה לא פגיעה אישית — זו לפעמים הדרך היחידה שלו לבדוק אם תחזרי גם בפעם הבאה.

השבוע ל׳ סיימה את כיתה י׳. הציונים שלה השתפרו, אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה שהיא נרשמה לקורס עיצוב של מתנ״ס בעיר שלה. היא שלחה לי וואטסאפ עם המילים 'נרשמתי. תודה שהאמנת'. בכיתי בעבודה.

אם אתם מתלבטים אם להתנדב — תתנדבו. לא בגלל שאתם תשנו חיים של מישהו (אולי כן, אולי לא), אלא בגלל שאתם תגלו דברים על עצמכם שלא ידעתם. ובדרך, אולי, תהיו המבוגר האחד שמישהו צעיר היה צריך.